דניאל- "איך את ?"
דור- "בסדררר (:
דור- "בסדררר (:
את?"
דניאל- "מעולהה"
יופי, היא בלעה את זה חשבה דור לעצמה, החברה הכי טובה שלי האמינה לבסדר המזוייף.
יופי, היא בלעה את זה חשבה דור לעצמה, החברה הכי טובה שלי האמינה לבסדר המזוייף.
את האמת ? זאת לא הייתה אשמתה. כבר הרבה זמן שדור מחייכת, צוחקת
או במילה אחרת - שותקת
השתיקה הכאיבה לה נורא, אך זאת הייתה הדרך היחידה שלה להתמודד.
ההגיון שלה היה פשוט - לא מתלוננים על מה שאי אפשר לעזור בו. או בקיצור, לא מתלוננים על הגעגועים..
דניאל- "באלך לבוא אליי עכשיו ?"
דור- "אני לא יכולה, אני צריכה לעשות שיעורים
המורה איימה עליי שהיא תשאיר אותי בשישי"
לא יכולת למצוא תירוץ טוב יותר? היא נזפה בעצמה על השקר.
אבל לא הייתה לה בררה, היא הייתה חייבת לדאוג לאח הקטן שלה לאוכל, מקלחת, ושינה.
מאז שאמא שלה נפטרה... בעצם, מתה. דור חושבת שלהגיד שהיא נפטרה זה מעדן את המציאות.
היא ללא ספק שנאה לעדן את המציאות.
אז כמו שאמרתי, מאז שאמא של דור מתה, הכל השתנה.
ההתנהגות שלה, האמונה, התקווה, השמחה שבה נהפכה לדיכאון..
אבל הפעם, דניאל עלתה על התירוץ שלה. כאילו אפשר שלא עם תירוץ כזה...
דניאל- "מה קרה לך ? מאז ש...האסון קרה, את שונה"
דור לא ידעה איך להגיב. היא רצתה לצעוק עלייה שזה מספיק ההרגשה שלה, היא לא צריכה שיגידו לה את זה.
אבל היא לא הייתה מסוגלת, הריי דניאל לא הייתה אשמה במחלת הסרטן שאימה קיבלה, נכון?
דור- " מצטערת, התקופה הזאת קשה לי" היא כתבה בלי שמץ של רגש
דניאל- "אז למה את לא מספרת לי ? משתפת אותי ?"
דור- "אף אחד לא יבין. וגם, למה לבכות אם גם ככה אין לך מה לעשות ?"
דניאל- "תפרקי. זה גם משהו, לא ?"
דור- "אף אחד לא יבין. וגם, למה לבכות אם גם ככה אין לך מה לעשות ?"
דניאל- "תפרקי. זה גם משהו, לא ?"
דור רצתה לבכות. לפרוק. כלכך רצתה...
אבל לא לבכות היא הייתה צריכה. ולא לפרוק
היא הייתה צריכה הצלה.
ממי ?
דור- "אני לא צריכה לפרוק. אני רק מתחננת,
שתצילי אותי... מעצמי "
דניאל- "איך את ?"
דור- "בסדררר (:
דור- "בסדררר (:
את?"
דניאל- "מעולהה"
יופי, היא בלעה את זה חשבה דור לעצמה, החברה הכי טובה שלי האמינה לבסדר המזוייף.
יופי, היא בלעה את זה חשבה דור לעצמה, החברה הכי טובה שלי האמינה לבסדר המזוייף.
את האמת ? זאת לא הייתה אשמתה. כבר הרבה זמן שדור מחייכת, צוחקת
או במילה אחרת - שותקת
השתיקה הכאיבה לה נורא, אך זאת הייתה הדרך היחידה שלה להתמודד.
ההגיון שלה היה פשוט - לא מתלוננים על מה שאי אפשר לעזור בו. או בקיצור, לא מתלוננים על הגעגועים..
דניאל- "באלך לבוא אליי עכשיו ?"
דור- "אני לא יכולה, אני צריכה לעשות שיעורים
המורה איימה עליי שהיא תשאיר אותי בשישי"
לא יכולת למצוא תירוץ טוב יותר? היא נזפה בעצמה על השקר.
אבל לא הייתה לה בררה, היא הייתה חייבת לדאוג לאח הקטן שלה לאוכל, מקלחת, ושינה.
מאז שאמא שלה נפטרה... בעצם, מתה. דור חושבת שלהגיד שהיא נפטרה זה מעדן את המציאות.
היא ללא ספק שנאה לעדן את המציאות.
אז כמו שאמרתי, מאז שאמא של דור מתה, הכל השתנה.
ההתנהגות שלה, האמונה, התקווה, השמחה שבה נהפכה לדיכאון..
אבל הפעם, דניאל עלתה על התירוץ שלה. כאילו אפשר שלא עם תירוץ כזה...
דניאל- "מה קרה לך ? מאז ש...האסון קרה, את שונה"
דור לא ידעה איך להגיב. היא רצתה לצעוק עלייה שזה מספיק ההרגשה שלה, היא לא צריכה שיגידו לה את זה.
אבל היא לא הייתה מסוגלת, הריי דניאל לא הייתה אשמה במחלת הסרטן שאימה קיבלה, נכון?
דור- " מצטערת, התקופה הזאת קשה לי" היא כתבה בלי שמץ של רגש
דניאל- "אז למה את לא מספרת לי ? משתפת אותי ?"
דור- "אף אחד לא יבין. וגם, למה לבכות אם גם ככה אין לך מה לעשות ?"
דניאל- "תפרקי. זה גם משהו, לא ?"
דור- "אף אחד לא יבין. וגם, למה לבכות אם גם ככה אין לך מה לעשות ?"
דניאל- "תפרקי. זה גם משהו, לא ?"
דור רצתה לבכות. לפרוק. כלכך רצתה...
אבל לא לבכות היא הייתה צריכה. ולא לפרוק
היא הייתה צריכה הצלה.
ממי ?
דור- "אני לא צריכה לפרוק. אני רק מתחננת,
שתצילי אותי... מעצמי "